<h1>תוספות ר"י הלבן — כתובות</h1>
<h2>דף כב.</h2>
[כתובות ס' ע"א] ומה בהמה שהק(י)לתה במגעה, כלומ', שאינה עושה אלא ראשון במגע נבילתה, ואילו אדם במיתתו עושה אב הטומאה הנוגע. וכי האי שיטתא איכ' בכריתות פרק דם שחיטה [כ' ע"ב], דקתני יכול יהא דם מהלכי שתים אסור, ת"ל לעוף ולבהמה [ויקרא ז'], מה אילו מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה כו', יצא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה כו', והיינו לאחר מיתה, דהא פרכינן התם [כ"א ע"א], ואדם לית ביה טומאה קלה והתניא, החותך מבשר אדם צריך מחשבה ואין צריך הכשר ומחשבה לטומאה קלה, ופריקנא מחיים, כי אמרינן לאחר מיתה והשתא קשיא, דהכא קא נסיב ומה בהמה שהקלתה במגעה כו', דמשמ' דמי שהוא חמור יותר מסתבר להחמיר בו, והתם נמי, וכי בעבור שאין טומאה קלה באדם, דהיינו טומאת אוכלין ומשקין ונקל בדמו אתמה, דכל שכן דנחמיר בו, תריץ, דהתם כת' בההוא קרא ברישיה וכל דם לא תאכלו, דמשמ' דאסור כל דם, ואמאי כתב לעוף ולבהמה, על כרחיך להקל ולהוציא מכלל האיסור בא שאין כל דמים אסורין אע"פ שהיו נראין לאסור בקל וחומ' ואפי' הכי העוף והבהמה אסור דמן אע"פ שהן קלין ולא דם אחרים אפי' חמורין, דמי להוציא את הקלין שאין בהן שום טומאה אתא דווקא, כגון דם חגבים ודם דגים כו', הא לא מצית למימ' דמכדי בכלל ופרט דרשי' ליה התם, [ו]כל דם כלל, לעוף ולבהמה פרט, ונפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל, וליכתוב חד פרטא לעוף ומימעטי כולהו, כדאית' התם, ולבהמה למה לי, אלא למעט אף החמורי', אבל הכא בטהור ליכא למימר הכי, דהכי נמי איכא מיעוט הוא טמא וגם זה טמא ולא דם מהלכי שתים, והתם בכריתות ממעט לדם מהלכי שתים מכרת ומלאו אבל איסורא דאורייתא הוה אמינא דאית בהו ואין לוקין עליו קמל"ן מיעוט שיני דוזה טמא אפי' איסורא לית בהו, וכבר מצינו איסור אכילה והנאה לבשר אדם מותמת שם מרים [במדבר כ'], [שם] שם מעגלה ערופה [ע"ז כ"ט ע"ב], כך למת מעצמו כמו לחלל בכל עיניינים ולאבר הנחלל ממנו שכולן שוה טומאתן לאהל ולמשא והוא הדין לאיסורן, ועיין בשילהי העור והרוטב [חולין קכ"ט ע"ב] שכולן מטמאין באהל, וכן במשנת עדיות [פ"ו מ"ב] ובמס' אהילות [פ"ב מ"א] וכן בנזיר בפר' כהן גדול [נ"ג ע"ב] מייתינן מסיפרי [פ' חוקת] וכל אשר יגע [במדבר י"ט], [זה] המאהיל, על פני השדה, לרבות גולל ודופק, בחלל להביא אבר הנחלל מן החי ויש עליו בשר כראוי, חרב הרי הוא כחלל, או במת, להביא אבר הנחלל מן המת ואין בו להעלות ארוכה, או בעצם [אדם] זה רובע עצמות, או בקבר, זה קבר סתום כו', והוא הדין לכל טומאתן שוין ולכל איסורין, ובשר הפורש ממנו מחיים אע"פ [ד]טהור כדאמרינן בההיא דכריתות שהבאתי, איתא בשילהי העור והרוטב, אפי' הכי מאחר שאין בו היתר שחיטה הויא כבשר הפורש מבהמה טמאה ואסור, אבל עור המת אינו טמא אלא כל זמן שמחובר בו, ואפי' הופשט, כל זמן שלא עיבדו אית ביה טומאה, ודוק ותשכח בפר' העור והרוטב [חולין קכ"ב ע"א].
